ביום 5.4.2020, פסק השופט ארז שני (תלה"מ 51455-03-17), מבית המשפט לענייני משפחה, 180,000 ש"ח, עבור אב שגרושתו העלילה עליו עלילות שווא. בין היתר, האם הגישה נגד האב תלונות שווא במשטרה, בטענה שפגע מינית בבנם המשותף, ושהוא אלכוהוליסט ומסוכן.
מדובר היה על מאבק בנוגע למשמורת על בנם המשותף, שנמשך כשמונה שנים, כאשר בשלוש השנים טרם הגשת התביעה, האב ובנו כלל לא היו בקשר. התביעה נסבה על עוולות הנגישה, לשון הרע, ניכור הורי, רשלנות חוסר סבירות וחוסר תום לב.
הרקע העובדתי להגשת התלונות
כשהקטין היה בן 3, האם ביקשה להיפרד. ביוני 2011 הגישה האם תביעה לקבוע שהמשמורת על הקטין תהיה בידיה, וכי האב יראה את ילדם רק תחת פיקוח במרכז קשר, ולאחר שיקבל הדרכה הורית. לטענת האם, הסיבה להסדרי השהות הוא בעיות שתייה של האב, וכן בעיות נפשיות שבגינן הוא נזקק לטיפול פסיכיאטרי. לפיכך, נקבע כי על האב לעבור בדיקות כבד, כראיה לכך שאינו שותה אלכוהול. בדיקות אלו, לאורך תקופה, יצאו תקינות.
בפברואר 2013, הוגש תסקיר על ידי העובדת הסוציאלית שליוותה את המשפחה, בו צוין כי נושא האלכוהול כבר אינו רלוונטי. כמו כן, בנוגע לטענות של האם על בעיות נפשיות של האב, לא התקבל כל אישור רפואי מרופא המשפחה או מפסיכיאטר, שמעיד על מצב נפשי קשה או בעייתי אצל האב, שעלול למנוע מפגשים עצמאיים בינו לבין הקטין.
עוד תואר בתסקיר, שיש פער משמעותי בין איך שהציגה האם את האב, כאדם המסוכן לבנם, ולכן נדרשים הסדרי ראיה בפיקוח; לבין ההתרשמות של העובדת הסוציאלית מהאב, כהורה שזקוק לשיפור תפקודו ההורי, אך אינו מסוכן לבנו. עוד תואר, כי לאורך כל התקופה, האם הציפה את העובדת הסוציאלית בתלונות ובקשות, כאשר הרגישה שהיא שוקלת להרחיב את הסדרי השהיה עם האב.
תלונת השווא הראשונה
בהמשך לכך שהעובדת הסוציאלית הודיעה שבכוונתה להרחיב את זמני השהות של הקטין אצל האב, באוקטובר 2013, האם טענה בפני העובדת הסוציאלית שהקטין סיפר לסבתו (אימה של האם), שהאב נוגע באיבר מינו. בהמשך הקטין אף סיפר זאת לגננת שלו. האם אף שלחה מכתב למנכ"ל משרד הרווחה, בו היא תיארה את הפגיעה המינית.
לפיכך, נערכה לקטין חקירת ילדים, בה החוקרת לא יכלה לקבוע מהימנות לקטין בנוגע לתלונה. כמו כן, גם האב זומן לחקירה במשטרה, שם הכחיש בתוקף כל פגיעה בקטין. לאור אלו, התלונה נסגרה מחוסר אשמה.
בתסקיר שהוגש בעקבות המקרה, ציינה העובדת הסוציאלית שהאם לא מאפשרת לאב ליצור קשר מיטיב עם הקטין, ומעבירה לו מסרים שליליים לגביו. לפיכך, המשיכה בהמלצתה להרחיב את זמני השהות של האב עם הקטין.
תלונת השווא השנייה
באפריל 2014 האם דיווחה שהקטין מספר שאביו מבצע בו מעשים מגונים בזמן המקלחת. לפיכך, הגננת שוחחה עם הקטין והוא סיפר לה על מעשי אביו. הקטין עבר חקירת ילדים, אך גם לאחריה העובדת הסוציאלית המשיכה להמליץ על הרחבת השהות.
בסופו של יום, גם התיק השני נסגר על ידי הפרקליטות, בעילה של חוסר ראיות. לאחר מכן, אף נקבע בהחלטת בית המשפט כי מכיוון שאין סיבה מספקת להמשיך את הפיקוח על סדרי הראיה, הוא מבטל אותו, ויחלו הסדרי לינה של הקטין בבית האב.
באוקטובר 2016, האם הגישה תלונה נוספת בשל אלימות של האב כלפי הקטין, ומאז שניהם לא היו בקשר.
התלונות שהגיש האב כנגד האם
במרץ 2017, האב הגיש שתי תלונות:
- ביטול מזונות הקטין בשל ניתוק מוחלט ממנו. לכך, האם הסכימה בתחילה לשישה חודשים ולאחר מכן, לצמיתות.
- תביעה כספית בעילות של ניכור הורי, נגישה, לשון הרע, רשלנות והפרת חובה חקוקה בשל התנהלות האם כלפי האב – התביעה נשוא מאמר זה.
פסיקת בית המשפט לענייני משפחה
בית המשפט קבע כי הטענות של האם, הן לעניין האלכוהול, הן לעניין הדיכאונות והן לעניין הפגיעה המינית לא היו אמת, ואין חשיבות לעובדה אם הן נסגרו כולן מחוסר אשמה, או "רק" מחוסר ראיות. כמו כן, טענות האם בנוגע לאלכוהוליזם או לדיכאון אצל האב היו "ניפוח" מגמתי של אירועי קטנים, במקרה הטוב, ושקר מוחלט, במקרה הרע.
לעניין תלונות השווא, נקבע שאדם סביר לא היה חוזר שוב ושוב, על תלונות שאת עובדותיהן לא ראה, תוך כדי פניה לגורמים נוספים ובכירים, מלבד המשטרה. בית המשפט סבור, שייתכן ואת התלונות על הפגיעות המיניות, האם "שתלה" בקטין, והוא רק חזר עליהן.
לפיכך, נקבע שהאם עוולה באב בעוולת הנגישה, מכיוון שההליכים, הפניות והתלונות שלה, דווקא הסתיימו לטובת האב. בית המשפט קבע כי היה מדובר בהתנהגות מכוונת, בחוסר תום לב, שמטרתה הייתה להיפטר מנוכחות האב בחיי בנם.
מעבר לכך, נקבע שהאם עוולה כלפי האב גם בלשון הרע, בכך שפרסמה שהוא ביצע מעשים של פדופיליה ותקיפה כנגד הקטין, לגורמים שאינם רלוונטיים, כגון המשטרה ושירותי הרווחה. כמובן, שמדובר בפרסום שאינו נכון, שעלול להשפיל ולבזות את האב.
עוד נקבע, כי האם הינה הורה מנכר, כאשר בגלל ההתנהלות שלה, נותק הקשר בין האב לקטין. כל זאת, ברשלנות ובחוסר תום לב.
לפיכך, בית המשפט פסק פיצוי בסך של 150,000 ש"ח, כאשר הפיצוי לא צריך להיות נמוך מהסף המינימלי לפי חוק איסור לשון הרע, וגם לא ברף המקסימלי. כמו כן, הובא בחשבון גם עניין ההרתעה כלפי הורים מנכרים נוספים. מעבר לכך, נפסקו 30,000 ש"ח בגין הוצאות משפט.
לסיום, נציין כי גם בערעור שהגישה האם נשארה התוצאה בעיניה, ובית המשפט השאיר את גודל הפיצוי על כנו.
אם כן, בית המשפט קבע כי כל התנהלותה של האם, הייתה במטרה לייצר ניכור הורי בין האב לבנו, אף במחיר של הפגיעה במזונות. האם אף אינה האמינה לדבריה שלה, לפיהם האב אלכוהוליסט ופוגע מינית בבנו – וכל האמירות האלו, היו לצורך ניתוק הקשר ותו לא. לאור אלו, אכן שילמה האם מחיר יקר על תלונות השווא שהגישה ועלילות השווא שטוותה.
לייעוץ ראשוני חייג 
חייג עכשיו
צור קשר